​

לזכר בני ערן חי פרץ שנהרג באסון המסוקים

עברו 20 שנה ואני ניצב מול הדף הריק, מחפש מילים לגעת בכאב, מאמץ את הזיכרון להחיות את רגעי האימה והחידלון בטיול בהודו,  שם תפסה אותי הבשורה המרה על נפילתך, מנסה לראותך, לשמוע את קולך ולעגן אותך במסכת חיי ואולם לשווא, משהו חמקמק  לקח אותך ממני והמילים נשמעות במקום הזה נטולות חיים, כמוך.

​

עברו 20 שנה וחיינו זורמים במסלולם. אתה בנצח נעוריך ואנחנו מוסיפים נדבכים לחיינו, מחליפים קידומות בקצב מסחרר ומפחיד, וכל אחד עושה את חשבון חייו החולפים.

​

אחיך ואחיותיך הפכו לאנשים בוגרים, האחיינים שלך שלא זכית להכירם, גדלים לתפארה ולומדים לפרוש כנפיים, החברים שלך כבר טיילו ולמדו והתחתנו והולידו ילדים, וגם הם ממצים את מסלול חייהם.

​

 אכן, העולם בעקשנות רבה כמנהגו נוהג.

​

עברו 20 שנה ואני גיליתי שהפכת להיות איבר בגופי ובנשמתי – חי וקיים בתוך המערכות שמפעילות אותי, מין בן-בית שמדי פעם מזכיר את דבר קיומו כמו כליה וכבד ובטן ולב, בהבזקים של כאב

​

ויש בינינו יחסים של כבוד, אתה יודע שלא שכחתי אותך, ואני יודע שלא שכחתי אותך, וגם אחרי 20 שנה, עדיין פעימות לבי מזינות גם את זיכרונך, ומבכות לא פעם את ההחמצה הגדולה של אובדנך.

​

עברו 20 שנה  והיום כשאני רואה מה קורה למדינה שלנו, אני כבר לא בטוח שערן כהן דודך שנהרג במלחמת יום הכיפורים, ואתה ערן בני, שנקראת על שמו ונפלת באסון המסוקים וגם בן-דודך יזהר כהן שאיבד את מאור עיניו בכניסה ללבנון, היום אני כבר לא בטוח שהתשלום שלכם ושלנו היה מוצדק.

​

 עברו 20 שנה ובכל זאת, אני עדיין דבק באמונה שנצליח להחיות את הערכים עליהם גדלנו וגידלנו את ילדינו, ולקוות שהאהבה, הסובלנות והכבוד לזולת באשר הוא  ישובו לחיינו.

עברו 20 שנה ואני מרכין את ראשי באהבה גדולה, בגעגוע אין-סופי ובהשלמה כואבת שאינך.