חברת הנוער הראשונה נקלטה בדגניה בשנת 1966. את המיזם הובילו הסוכנות היהודית ועלית-הנוער.

חברות נוער בקיבוצים לא היו עניין חדש. לאורך כל השנים מקום המדינה וגם לפני כן, קלטה התנועה הקיבוצית בני נוער, החל מאלה ששרדו את השואה – ילדי טהרן, דרך עליות בלתי לגליות שהוטמעו בקיבוצים ובגלגולים מאוחרים יותר  גם הקליטה של גרעיני הנח"ל הייתה סוג של תהליך חינוכי ואינטגרטיבי בתפיסה ובערכים של התנועה הקיבוצית.

​

חברות הנוער של שנות השישים והשבעים נשאו אופי שונה ממה שהתנועה הקיבוצית הכירה לפני כן. הפעם התגייסה התנועה הקיבוצית לפרוייקט לאומי, שאכלוסיית היעד שלו הייתה חתך סוציואקונומי בעייתי – משפחות הרוסות, ילדים פגועים בכל הרמות – ניצול מיני, ילדים מוכים וילדים עם קשיים לימודיים.

​

חברות הנוער בקיבוצים נועדו לתת מענה לשני תחומים: מסגרת חיים ותכני לימוד ושיטות לימוד ייחודיים.

​

חברות הנוער התחנכו במסגרת של חיים משותפים, עם צוות מלווה ייחודי – אם בית, מלווה חינוכי וצוות הוראה. כל הפונקציות האלה מולאו במבני מגורים ייעודיים, החניכים גרו בחדרים של שלושה ארבעה ילדים בחדר, היו כיתות נפרדות רק לבני חברות הנוער וזה היה סוג של בית-ספר של שתי כיתות. היו שילובים בבתי הספר האזוריים בעיקר בלימוד המקצועי, אבל עיקר הלימודים נעשו במסגרת נפרדת. ובסדר יום שכלל גם את תחום החינוך המשלים - ההעשרות אישיות וכלליות שבני חברות הנוער לא נחשפו אליהם לפני כן.

​

הייתי בן אלו שקיבלו על עצמם את הובלת פרוייקט חברות הנוער בדגניה א'. בתחילת הדרך כמלווה חברתי שהיה אחראי על כל הפעילות מעבר לשעות הלימודים. מאוחר יותר נשלחתי ללימודים מיוחדים של שנתיים וחצי בסמינר למורים מדריכים ע"ש הנס בייט בירושלים, לימודים שנערכו בתנאי פנימיה לאורך כל השבוע, ומעבר להכשרה שהם הקנו לי בתחום של מורה מדריך, היה גם דגש לימודי  מאוד מעמיק, לשיטת הוראה לטעוני טיפוח על פי שיטה שפיתח קרל פנקנשטיין..

​

קרל פרנקנשטיין זיהה שילדים טעוני טיפוח סובלים מהעדר יכולת הפשטה, והשיטה שהוא פיתח  יצרה דרך הוראה שונה שבמרכזה לימודי יכולת הפשטה דרך המשגה, לימודים חווייתיים והכרות מעשית של חומר הלימוד דרך טיולים ועמלנות סביב תכני הלימוד.

​

לאחר הלימודים קיבלתי על עצמי ריכוזן של עוד שתי חברות נוער שכל אחת מהן עברה מסלול של 4 שנים, בהן הייתי מעבר למלווה החברתי, גם מורה ברוב המקצועות ההומניים  וגם גיאוגרפיה עם דגש מאוד חזק על טיולי שטח.

​

יש לציין שהקיבוצים פתחו באהבה גדולה את דלתותיהם לבני חברות הנוער, בכל הקיבוצים הקולטים בני הנוער היו מאומצים במשפחות ובסדר היום שלהם  יועד מפגש יומי עם המשפחות. בני הנוער השתלבו בעבודה בענפי המשק השונים, בבתי הילדים ובמערכת השירותים, ונקודות ההשקה האלה העמיקו את הקשר שלהם לחברה הקיבוצית ולערכיה.

​

היו גם ניסיונות שלא תמיד צלחו לשלב את בני חברות הנוער עם חברות הילדים של בני הקיבוצים, אבל הפער המנטלי וגישה מתנשאת משהו של בני הקיבוצים לא תמיד אפשרה קיומה של האינטגרציה הזו. יחד עם זה נוצרו קשרים זוגיים בין בנים ובנות מהקיבוץ ומחברת הנוער. התקופה שעליה אנחנו מדברים אופיינה גם בקליטה מסיבית של מתנדבים מחו"ל בקיבוצים, ובמקום הזה גם בני חברות הנוער, כמו בני הקיבוצים, השתלבו בקשר חברתי רומנטי עם המתנדבים.

​

בשנות השישים והשבעים השד העדתי היה עדיין בחיתוליו ולפחות בדגניה א' מעולם לא עלתה השאלה הזו על הפרק. הקשר היה מאוד ענייני ויש לציין שמיטב הכוחות החינוכיים של הקיבוצים נרתמו לסייע בחברות הנוער. אני עצמי ריכזתי את חברת הילדים בדגניה לפני שהוצע לי לקחת על עצמי את נושא חברות הנוער. ומעבר לכל ישנם עד היום חברים בקיבוצים שהיו בוגרי חברות הנוער, הקימו משפחות, השתלבו בחיי הקיבוץ מבלי שניתן לזהות איזה תפר לקוי בזיקה שלהם ובתיפקוד שלהם בחברה הקיבוצית.

​

אין לי ספק שהשהות של בני חברות הנוער במשך 4 שנים מכיתה ט' ועד לכיתה יב' הטמיעה בהם גישה אחרת לחיים. זה בא לידי ביטוי בהתגייסות המלאה לצבא ליחדיות קרביות, ולעשיה משמעותית בכל תפקיד שהם מילאו בצבא. יש לציין שגם במשך הצבא היה לבני חברות הנוער חדרים בקיבוצים שאליהם הם היו בראים בימי החופש שלהם. גם מפי בוגרי חברות הנוער ניתן לשמוע היום, לאחר כמעט 40 שנה, שאם יש משהו שעיצב את חייהם אלה השנים שחוו בתקופת הנעורים בקיבוץ.

​

גם היום, במבט לאחור, אני לא רואה משהו שהייתי רוצה לשנות בגישה, בהקצאת המשאבים האנושיים והכלכליים לפרוייקט הזה. זו היתה אינטגרציה אמיתית ללא מרכאות. מניסיוני המקצועי לא נראה לי שהחיים בקיבוץ גרמו לחניכים משבר זהות, או חבלה מנטלית. בדרך הסבלנית והסובלנית שהדברים נעשו, לטעמי, הם רק הגבירו אצל הבוגרים את גאוות היחידה ואת המוטיבציה הבסיסית שלהם להשיג, להתקדם, ללמוד ולמצות את החיים. אין לי ספק שחניכי עלית הנוער למדו בקיבוצים את אהבת הארץ ואת המורשת שלה הלכה למעשה ולא בכותרות.

​

אני חושב ששאלותיך לוקות בראייה סטיגמטית של יחסי אשכנזים מזרחים שבשנים שבהם עסקנו עם חברות הנוער בכלל לא באו לידי ביטוי. אני אצרף לך רשימה מדהימה של בוגר חברת נוער מאחד הקיבוצים שאולי תעמיק את ההבנה של מה שאני אומר לך. דרך אגב אני עצמי נחשב מזרחי – פרץ. אמנם אני דור שישי בארץ ומוצאי ממשפחת ס"ט ירושלמית ותיקה. אבל עדיין מזרחי.

​

לא פעם אני חושב שבימים אלה כשההתלהמות חוגגת מכל עבר, והקשת המזרחית ושאר מחרחרי ריב ומדון תוקפים את החברה הקיבוצית הנצלנית, שלא ישכחו לנו הרבה מעשים טובים של התגייסות לאומית כנה למען חיזוקה של המדינה והמורשת הערכית שלה